דיאלוג במקום גבולות

אני רוצה להציע שרוב הפעמים בהם אנו
שמים גבול לילד שלנו,
אנו נותנים מענה טכני התנהגותי
לא רואים את הילד באמת
ומכאן לא באמת מכבדים אותו
קורה שגם אני שמה את הגבול האוטומטי הזה.
אבל בפעמים בהם אני מפתחת דיאלוג
אני באמת מבינה כיצד קידמתי
את האדם החושב שבילדי
את זה שאני מייחלת שיגדל ממנו
ויהיה אדם אנושי וחומל
גם אם כביכול אנו מלמדים את הילד
דרך הגבולות "תוצאות הגיוניות"
כמו שנוהגים לקרוא לגבול בגישה הרווחת להורות
עדיין אין את התייחסות לצורך של הילד
ולמורכבות הענייין.
.
כפי שלא היינו רוצים שהבוס שלנו
יתן לנו עונש כספי כשאנו לא עומדים ביעד
ויגדיר זאת כ"תוצאות הגיוניות"
אלא יתייחס באופן אנושי וינסה לראות דרך
הדיאלוג, את המורכבות כך שדרך זה נלמד לעתיד.
אם הוא חכם, הוא יבין שיחס אנושי ונסיון להבנת
הצרכים שלנו יובילו אותנו להיות עובדים טובים יותר
כך אני מאמינה שכשילד מתנהג באופן מסויים
ישנו צורך שלו שלא נענה.
אם נצליח לקרוא מה הצורך האמיתי של הילד
מהו הרובד הסמוי,
שם נמצא את הפתרון
מה שאנחנו רואים זה את מה שצף
על פני השטח
את ההתנהגות הבעייתית שהיא הסימפטום
אבל לא ראינו את מה שמופיע מתחת
אם נשכיל לקרוא את הקושי של הילד.
ובמקביל, לעשות מסע פנימי ולראות
למה הקושי של הילד מוציא אותנו מהכלים?
לאיזה מקום זה מחזיר אותנו בילדות
ולעמדות שהתפתחו אצלנו?
מה הילד משקף לנו למעשה..
זו חצי הדרך לפתרון הבעיה..
ואז מהמקום הזה ניצור דיאלוג עם הילד
דיאלוג שמקדם שאלות, שפותח לחשיבה
ולא שם את אותם גבולות טכניים שאינם
מלמדים את הילד דבר